החלוצים הראשונים
דוד בן גוריון הגדיר את החלוציות כך: "מה זו חלוציות? זהו הכרה בשליחות היסטורית והתייצבות ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה. חלוציות - זהו הכישרון המוסרי והכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעות היעוד". 

החלוצים שעלו לארץ ישראל בראשית המאה ה-20 היו צעירים חדורי אידיאולוגיה, שביקשו לברוא חיים חדשים בארץ ישנה. רובם הגיעו ממזרח אירופה, שם חוו אנטישמיות, אפליה ותחושת ניכור. הם נטשו חיים של נוחות יחסית כדי לבנות בארץ ישראל חברה צודקת, שוויונית, המבוססת על עבודה עברית, חקלאות ושותפות. מישור החוף, על אף תנאיו הקשים, משך אליהם רבים בשל קרבתו לנמלים, לאדמות זמינות ולפוטנציאל החקלאי הטמון בו.

המעבר מחיים עירוניים או מלומדים אל חיי כפיים תחת השמש הקופחת של מישור החוף לא היה פשוט. הביצות במקומות כמו חדרה ונתניה, קדחת קשה שתקפה את גופם, עבודה מפרכת ללא ציוד מתאים, וחיים באוהלים או צריפים רעועים – כל אלה העמידו את החלוצים במבחן יומיומי. גופם נשחק, רבים חלו, וחלק אף איבדו את חייהם. אבל רוחם לא נשברה.

החלוצים לא באו רק לחפש מקום חדש לחיות בו – הם באו לבנות מולדת. מטרתם לא הייתה פרטית, אלא לאומית. הם ביקשו להחיות את האדמה – אך לא פחות מזה להחיות את העם. הם ראו בעבודה פיזית אמצעי מוסרי להתחדשות אישית ולאומית. לכן, גם כשנכשלו בגידול ראשון או כשקיבלו שכר רעב, הם קמו עם שחר לעוד יום של חריש, נטיעה או בנייה.

פעולותיהם היו רבות ומגוונות: ייבוש ביצות, סיקול אבנים, הקמת משקים חקלאיים, בניית דרכים, וגם הקמת קיבוצים, מושבים ויישובים שיתופיים. הם למדו תוך כדי תנועה – איך לגדל גידולים שמתאימים לאקלים, איך להתמודד עם יתושים ונחשים, איך להסתדר יחד בחברה שאין בה הבדל בין מנהל לפועל. מעבר לעבודה הפיזית, הם הקימו מוסדות חינוך, תרבות ובריאות, מתוך הבנה שלא די בכיבוש האדמה – יש לבנות גם את האדם.

החלוצים היו דור של מהפכנים שנטל סיכון אישי עצום כדי להגשים רעיון. הם עמדו מול קשיים אדירים, אך נשאו עיניהם קדימה. בזכותם, מישור החוף — שהתחיל כביצה עוינת וחול שומם — הפך לאחד האזורים המרכזיים במדינת ישראל המתהווה. סיפורי חייהם הם עדות חיה לאומץ, נחישות, ואמונה גדולה ביכולת האדם לשנות את המציאות.