השינוי של מישור החוף
 

הדמוגרפיה של מקום מסוים מתארת את מספר התושבים והרכב האוכלוסייה שלו, ולכן ”שינוי דמוגרפי” הוא כל שינוי בכמות התושבים או בהרכבם (למשל גידול טבעי, עלייה, מהגרים, שינוי היחס בין יהודים לערבים וכדומה). ”שינוי גיאוגרפי” קשור לנוף ולשימושי הקרקע: מדובר בשינוי באופן שבו משתמשים בשטח (למשל הפיכת שטח חקלאי לשטח בנוי, בניית ערים או כבישים חדשים, שינויים בסביבה הפיזית).

עד סוף המאה ה־18 הייתה התיישבות מועטה במישור החוף: מרבית התושבים היו כפרים ערביים קטנים הנמצאים לרגלי גבעות יהודה והשומרון, שהיו עוסקים בחקלאות. לאורך קו החוף עצמה היו רק ערי נמל קטנות וחלשות כמו יפו ועכו. 

במאה ה־18 הוקמו ביפו מבנים חדשים ליד הנמל, אך רוב האוכלוסייה הייתה ערבית מוסלמית. באופן כללי כמעט לא היו יישובים יהודיים גדולים במישור החוף בשעה ההיא, אלא בעיקר עולי רגל יהודים במנזרים ובמנוחות עולי רגל שנשאו שם קורות חיים קצרים.

במאה ה־19, תחת השלטון העות’מאני, התחילו להתרחש שינויים איטיים. בתחילת המאה ה-19 הממשל העות’מאני השקיע מעט בפיתוח השטח, ורבים מהאזורים במישור החוף נשארו ביצתיים ולא מיושבים. רק בסוף המאה ה-19 הוקמו כפרים חדשים במישור, בעיקר כפרים ערביים נוספים שחיו מהתיישבות כפרית. עם הזמן הוקמו גם מבני ציבור ושירותים כגון מגדלור ושירות דואר ביפו, ואף נבנתה מסילת ברזל לירושלים בסוף המאה ה-19, שהקלה על התחבורה. במחצית השנייה של המאה ה־19 גדל בהדרגה היישוב היהודי בסביבת יפו, והחלו להיבנות שכונות יהודיות מחוץ לחומות יפו.

המאות ה-20 וה-21 הביאו למישור החוף שינויים דרמטיים. תנועת העלייה הציונית רכשה אדמות נרחבות במישור החוף כדי להקים ישובים חקלאיים של יהודים. ציונות היא תנועה לאומית יהודית שהוקמה בסוף בשליש האחרון של המאה ה- 18. בעיקר במזרח ומרכז אירופה. מקור השם ציונות מהמילה ציון שמה של ירושלים בתנ"ך. לתנועה הציונית היו מטרות ברורות:

1. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

2. רכישת קרקעות בארץ ישראל

3. בניית חברת המבוססת על שוויון וצדק חברתי.

4. פיתוח הארץ.

5. גיוס כספים ליישוב ארץ ישראל

נציגים של התנועה הציונית הגיעו לארץ במטרה לרכוש קרקעות. יהושוע חנקין המכונה גם גואל האדמות רוכש מהאפנדים  אדמות רבות בארץ ישראל. ​החל מהעלייה הראשונה (בשלהי המאה ה־19) נוסדו מושבות יהודיות במישור, ובהמשך הוקמו גם מושבים וקיבוצים. ערים חקלאיות כמו ראשון לציון, נס ציונה, פתח תקווה ורחובות נוסדו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 והתרחבו לכדי יישובים גדולים. עם הקמת מדינת ישראל והעליות הגדולות לאחריה שינו היהודים את הרכב האוכלוסייה באזור: שיעור היהודים גדל משמעותית ושיעור הערבים הצטמצם. מישור החוף הפך למרכז בעל רוב יהודי מובהק והחל להפוך אט אט לאזור עירוני גדול.

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

כיום מישור החוף הוא האזור הצפוף והמשמעותי ביותר בארץ ישראל. לפי נתונים רשמיים, מתגוררים בו יותר ממחצית מתושבי המדינה. כאן שוכנות שלוש מתוך ארבע הערים הגדולות בישראל – חיפה, תל אביב-יפו וראשון לציון – ובמקורבות אליהן נמתחים יישובים עירוניים רבים (מה שמכונה גוש דן) כמו רמת גן, גבעתיים, חולון, בת ים ואחרים. פני השטח במישור החוף חלקים יחסית, ולכן קל לבנות בו בניינים, כבישים ומסילות רכבת. לאורך השנים הותאם השטח הפורייה לחקלאות לצרכים אחרים: רוב השטחים החקלאיים נמחקו לטובת ערים, תעשייה וכבישים. חלק גדול מהמישור מוקדש כעת לתעשייה ולמסחר – למשל אזורי התעשייה הגדולים של צפון הארץ נמצאים סביב חיפה ובאזור חדרה. במילים אחרות, שינוי גיאוגרפי ניכר במישור החוף הוא המעבר משטחים מעובדים רבים לשטחים בנויים ולעורפי תעשייה, ומספר גדל והולך של אנשים מתגוררים בו בשל השינויים הדמוגרפיים והמימושים הגיאוגרפיים הללו.(מקור ויקיפדיה)​