כשבני ישראל נכנסים לארץ ישראל לאחר הנדודים במדבר, הם מגלים שכל אזורי העמקים הפוריים מיושבים על ידי עמי כנען כדוגמת : ייבוסים, אמורים, פלישתים ועוד. הייתה להם ברירה או לצאת למלחמה לכיבוש הארץ או להדחק את האזורים הפחות מיושבים שהם באופן טבעי אזורי ההר. 

המעבר ממצרים לארץ ישראל, ההתנחלות בהר והחיים החקלאיים שבמרכזם גידול גפן, חיטה וזית הפכו לסמלים חשובים בתרבות ובזהות היהודית. מנהגים וחגים מתבססים על שימוש בתוצרים של הגפן החיטה והזית. התלות של האדם בעונות השנה והגשם הוסיף נדבך נוסף, בקשה להורדת הגשם בעתו בתפילות היהודיות. כך שניתן לראות את ההשפעה על התרבות הרוחנית היהודית, נמצא קשר בין התרבות החומרית (חיי היומיום) לתרבות הרוחנית (היצירה הספרותית, שפה, ומנהגים).

התפתחות התרבות היהודית ועבודת האדמה
 

התרבות היהודית התפתחה לאורך הדורות מתוך חיי היום-יום של העם היהודי, שהיו קשורים קשר הדוק לארץ, לאדמה ולעונות השנה. עוד מתקופת המקרא, עבודת האדמה הייתה בסיס חשוב בכלכלה, ובמקביל גם השפיעה עמוקות על לוח השנה היהודי, על החגים ועל המנהגים.

רבים מהחגים היהודיים נקבעו לפי מחזורי הטבע והחקלאות: פסח נחוג באביב, בעת קציר השעורים; שבועות – בחג הקציר; וסוכות – בעונת האסיף. גם ראש השנה לאילנות (ט"ו בשבט) מבטא את הקשר לטבע ולעצים. המנהגים שנלוו לחגים אלה כללו הבאת ביכורים, שמיטה, צדקה לעניים ועוד – והם ביטאו תפיסה מוסרית של אחריות חברתית וסביבתית.

כך, התרבות היהודית משלבת בין רוח וקרקע – בין ערכי דת ומוסר לבין חיי היומיום של עמל האדמה, עונות השנה, וטיפוח הקשר לארץ.